צב אשר תמיד
על ביטחונו מאד הקפיד,
החל פתאום – על-פי עדות –
לנהוג בדרך התאבדות.
רעו הטוב - שבו בטח -
השיא עצות וכך פתח:
"רגליו של צב הן תקוות-שווא בהיותן בחוץ,
גם מסכנות הן את חייו כי לא יידע לרוץ;
שקל הצב את המצב וחיש הורה לקצוץ רגליו;
אולם הרע לא הרפה:
"זנב בולט הוא סתם חרפה!"
ולא המתין הצב עד בוש -
אחר זנבו בא תור הראש!
וזהו המצב עכשיו:
סיר מהביל של מרק צב
"הידיד" לוקק שפתיו
כשעל פניו חיוך רחב.
מדן נריה.
1983
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה