ראיתי בגן שני זקנים, שחוחים ובָּלים,
מוּבלים על השביל בכיסאות גלגלים,
מין עצב אדיש ופנים נפולים
של חיים ארוכים שהולכים וכלים.
ראיתי בגן אם ותינוק,
קול עולל מתנגן ולאימא בת-שחוק,
פניהם לעתיד שיהיה שם תמיד,
מן הווה מתמשך שסופו עוד רחוק.
ראיתי בגן עץ שנשרו כל עליו,
ועל כל פארותיו הנצו פרחים,
ונראית כבר עַלְוה, ומוקרנת שלווה,
ורואיו נפעמים ושמחים.
כי זו מתמיד דרכו של עולם,
ונשמר בקפידה זה הקצב:
של שמחה ותקווה ופריחה, אבל גם
הייאוש, קץ-חיים והעצב.
מד"ן נריה.
2003
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה