הצעירים רואים אור בקצה המנהרה-
ושם הפרחים.
הזקנים רואים מנהרה בקצה האור-
ושם השורשים.
כאשר הייתי עוד רך בשנים
הייתה דעתי נחרצה על זקנים:
לא היה לי ספק, או סיבה לפקפק
שכך לעולם הם באים.
הזמן התקדם בפסיעות קטנטנות;
(זו דרכו של הזמן את כולם להונות
שרק הראי משתנה, ולא הפנים,
ואף-פעם לא תהיה כאחד הזקנים.)
בנסיעה באוטובוס, זה עתה,
שאלתי קשישה שגילי זיהתה,
כמה שנותיה בספירה לאחור,
”פחותות סב זקן משלך - בעשור!“.
עתה, כאשר אני איש זקן שבע-ימים,
ומודה בלית ברירה שחלפו עלומים,
כבר מוכר לי הזמן, הנוכל כל-יכול,
לו חיוך ערמומי – ובידו שעון החול.
מדן נריה
ינואר 2005
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה