על פסגה נישאה, בראש הר תלול,
ניצבת טירה, נתיבה לא סלול;
בתוך יערעבות שעציו סגלגלים
זוחלים לכלעבר צללים אפלים.
מתקרב אל השער, מקיש במצילה ;
מתכוון על מטרד לבקש מחילה ;
השער חורק, פותחת לי דמות
חיוורת, גיבנת וברדס לה שמוט.
הוזמנתי לשבת על נמר שרבץ,
הגיבן עם עצמו שם במרץ נועץ,
מכשפה בשחור, לראשה כובע קש,
בידה מטאטא מתפתל כנחש .
תמונתו של אביר, שתלויה על הקיר,
לפתע ברגש פוצחת בשיר,
לי מילות זמרתו נשמעו מוזרות;
אך מחאתי כפיים - למנוע צרות.
ממגדל הצריח נשמעת צווחה,
אני רץ ומגיע לעמקבכא ,
בחדר אפל שוכב איש קמוט ,
חיוור הוא כסיד - בעוד רגע ימות .
שעת-חצות, הירח נעור ,
נמלט באימה ומביט לאחור ;
לא רואה שום טירה, ואין זכר להר,
ומכל שסיפרתי - דבר לא נותר.
מדן נריה
2003
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה