בביתנו ישנה מעלית לבנה
אשר מעודדת הליכה רגלית;
למשך הנסיעה בה, אשתי מכינה:
בקבוק של משקה וכריך של גבינה.
כלום לא בוער לה, היא אינה ממהרת,
וכשבא לה, גם בין הקומות היא עוצרת;
קשיש שעולה במדרגות בהליכה רופסת
תמיד ישיגנה במשחק התופסת.
המלט שאל "להיות או לחדול?"
אבל היא מחליטה מתי לחדול מבלי לשאול,
כשזמני דוחק אני ממתין בוכק
(בין בוכה לצוחק);
אימצתי דרך את עצמי להרגיע:
אני מדמיין שהמשיח
הוא ולא אחר
אף אם יאחר
במעלית הלבנה יגיע.
מדן נריה
אוקטובר 2005
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה