מעל הקופה היה שלט בולט:
"כרטיסים אין יותר, הם אזלו בהחלט!"
לי היה כרטיס מיותר, והייתה שם גברת,
לה מכרתי אותו- ונכנסנו לסרט.
לקולנוע הגענו כל אחד בנפרד,
– אך ישבנו סמוכים באולם–
בכיסי הייתה חפיסת שוקולד
לה הצעתי אותה, קצת נכלם.
הייתה עלילה שם, על המסך,
אך לא התעמקתי במה שהלך:
אף אינני יודע אם גם תוף השתלב
או היה זה אולי קול-הלמות של הלב?
כשיצאנו שאלתי אותה, קצת נרגש ורפה:
”גברתי הצעירה, התשתי כוס קפה?“
מאז חלפו כף דלת שנים,
מקריות או מזל? ועל כל פנים:
הפסדתי הסרט כי בו לא צפיתי,
אך היה זה כדאי: באשתי אז זכיתי !
מדן נריה.
יולי 2004
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה