הקבצן

כאשר טיילתי ברחוב, ניגש אלי אדם,
לחש מילה שלא הבנתי, וחיש מהר נדם;
הושיט כף קעורה אשר אומרת את הכול:
ביטוי מובן, חד-משמעי, שמיותר לשאול.

נתתי לו מטבע, הודה לי בחיוך,
עווית בפה-­רפה, שמשיניו חסוך.
אז תר הוא במבט, בחן חיש כה-וכה,
ובהילוך נחוש פנה הוא לדרכו .

נתתי דרור לדמיוני, שחזרתי את חייו:
שכאשר נולד האיש שמחו מאד הוריו,
שקלו הם בקפידה, את שמו של היילוד,
שיהיה חביב הוא על הכול ויעניק כבוד .

תחילה זרמו חייו בדרך מהדרים:
נער עליז, סטודנט מוכשר עמֵל ובן-חורין,
אך יום אחד איבד הכול בהשקעה כושלת,
ומשפחתו אשר אהב טרקה לו את הדלת .

וכך נותר הוא לבדו, נטוש וחסר-כל,
ללא מילים קער ידו אשר ביקשה לחמול.

(אך ייתכן שהשחזור לגמרי לא נכון,
ואאלץ, בהזדמנות, עוד אפשרות לבחון).

מדן נריה
דצמבר 2003